עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אוקיי...אז אני יובל...החיים שלי הם משהו קצת מתוסבך בלתי מובן,אבל באותה מידה גם נפלא...
חברים
see from the heartunicornme-***שקדמאיהBlogger
katyנעמי איצקוביץספירFancy OctopusThe Cheshire Catיסמין דור
סתם אחתשמי הוא גיאמיה TT.TTWriting to drawerמאוצרות ארכיון צהtimtam
my nicknameGhost Dog❤ Merry Loo ❤Rainע.מ.Simple_Girl
MagenAprilפריםמאי כהןThe darkניצןגיא
גליה אלוןsmooth criminalסהר שיריםJennyזהו כל סיפור חיי :-)
נושאים
אמא  (11)
כאב  (10)
אהבה  (6)
אחותי  (4)
אבא  (2)
אובדן  (2)
מות  (2)
סרטן  (2)
עצבות  (2)
שמחה  (2)
אבל  (1)
אחות  (1)
אנשים  (1)
בעל  (1)
האהבה  (1)
המשך  (1)
הערכה  (1)
טבע  (1)
יומולדת  (1)
כעס  (1)
לתת  (1)
מעניין  (1)
משבר  (1)
עבר  (1)
פוסט  (1)
קושי  (1)
המוטו שלי בחיים:
לפעמים מיליארד אנשים חזקים ועוצמתיים,
הם בסך הכל; טמבל אחד בראש עם גיבוי של 20 אפסים מאחוריו....
music~
http://www.shellyagami
גבר ואישה שאוהבים.
08/03/2014 22:41
יובל
סוג של סיפור.
הם שוכבים בלילה במיטה.
הוא והיא.
בעל ואישה.
היא אומרת לו:"אני מפחדת, אולי הגידול שלי ממאיר, אולי הרופאים באמת צודקים וצריך להתחיל לדאוג?"
הוא עונה לה:"נסי להרדם אהובה. מחר נדע. מחר נדע."
היא שואלת שוב בקול מודאג:"ומה יהיה אם זה, זה?"
הוא נושק לשפתיה ברפרוף וממלמל:"אני אוהב אותך מריומה."
היא מתרוממת מעט מהמיטה,ומתחילה ללטף עם אצבעותיה את כל הקימורים שבפניו ואומרת:"גם אני אותך."
----------
למחרת בחדר הרופא כל הפרטים מתבהרים.
אבל אצל גבר אחד, ואצל אישה אחד, הכל מחשיך. הכל נהיה אפל מתמיד.
הרופא אומר בחוסר נינוחות:"כן, הגידולים שלך לא כ"כ טובים. לצערי זה סרטן."
והיא לא בוכה.
והוא מחבק.
הם יורדים במעלית בשתיקה,
נכנסים לרכב,
הוא מתניע.
הם מתחילים לסוע כמה קמ'.
עד שהיא צועקת עליו:"תגיד משהו כבר!"
ואז מיד פורצת בבכי.
הוא עוצר את הרכב בצד הכביש, ומתחיל לחבק אותה לאט לאט ובכל הגוף.
הוא לוחש לה רק אותו צרוף מילים משולש:"אני אוהבת אותך, אוהב..."
הוא מתחיל גם לבכות.
ולבסוף היא מתעשתת ואומרת:"די, די..."
הוא מרים אליה את עייניו הירוקות, 
היא מעבירה גב כף ידה על הדמעות שלו והוא במהירות עושה את אותה התנועה על הדמעות שלה.
הוא אומר בקול שעדין מלא לחלוחית של בכי:"מותר לבכות מדהימה שלי, מותר."
היא מניחה את הראש שלה על החזה שלו ובעצימת עיניים לוחשת:"בא נמשיך לסוע."
---------
עוד רגע היא תכנס לחדר ניתוח.
הוא מחזיק את היד שלה ומשחק בשערה.
היא לוחשת לו:"לא היינו צריכים לריב ככה הבוקר, אתה סולח לי צ'וצ'ו שלי?"
והוא עם מבט כואב בעייניו:"כן, איך אני יכול שלא?"
היא נושק לו בלחי.
היא נכנסת לחדר ניתוח.

2 תגובות
תדמיינו לכם...
11/02/2014 16:11
יובל
אמא, כאב, פוסט, מעניין, אהבה
אני יודעת שכל מה שאני כותבת בבלוג הזה הוא די חד גווני, אולי אפילו משעמם.
אבל זה מה שאני רוצה לכתוב עליו.
אז הפעם, החלטתי לכתוב קטע קצת שונה, שמתרכז בצד שהוא לא הצד שלי בכל העסק, אלא דוקא הצדדים האחרים.
הצדדים של המלוים של מי שחולה בסרטן ושל החולה עצמו...
אז תנסו פשוט לדמיין....

תדמיינו לכם...
אישה.
שיום אחד מגלה גושים בחזה שלה. היא לא חושבת שזה משהו רציני, למה שיהיה?!
היא הולכת לרופא בלי שום חששות, הוא שולח אותה לבדיקות.
שום דבר לא חשוד עד כאן.
עד שיום אחד פשוט מגיעות התוצאות הגורליות של הבדיקות. התוצאות הארורות, שמבשרות לאותה אשה שיש לה 3 גידולים סרטניים בדרגה כמעט הכי גבוהה בשד.
דמיינו לכם, איך מרגישה אותה אישה שפשוט מודיעים לה שהיא חולה, במחלה, בסרטן.
עכשו, אחרי עוד כמה סבבים של בדיקות מביכות, מטישות, כואבות פיזית ונפשית,
אומרים לה שהיא צריכה לעבור ניתוח ולכרות את השדיים.
תדמיינו את הפחד של אותה אישה, מצד אחד למות מהמחלה, ומצד שני לעבור את הניתוח ולכרות איברים כ"כ נשיים, מיניים, יפים, איברים שאיתם היא מניקה את ילדיה.
היא עוברת את הניתוח.
היא יודעת שלא בזה, זה יגמר, מוקדם מידי.
היא עוברת סבבים של הקרנות וכימו.
נושר לה השיער, היא מרגישה לא מושכת, היא משתדלת לא לחיות בתחושת אימה כל יום ביומו מסכנת המוות.
היא מתחילה לחשוב שהיא בסוף התהליך המייגע, והנה עוד מעט היא תתרפא, היא נכנסת להריון מהאיש שהיא הכי אוהבת.
היא מאמינה שזהו, הסבל נגמר.
אבל לא.
תדמיינו לכם, שבחודש השמיני להריון, הרופאים רואים משהו חשוד בעצמות של אותה אישה.
הם מגלים שיש לה גרורות שהסרטן שלח לעצם הזנב.
קשה לה לזוז, אבל היא רוצה ללדת את התינוקת שלה, היא מאמינה שיהיה טוב, היא לא חושבת שאולי בגלל המחלה היא לא תזכה לגדל את הילדה שלה.
היא אופטימית.
היא יולדת  ומייד אחרי זה, שוב נשכבת על שולחן הניתוחים, הפעם הסכינים נוברות שלה בגב.
הניתוח הראשון לא מצליח.
גם לא השני, אבל היא שמחה, כי היא יודעת ששני ניתוחים בעמוד שדרה שלא הצליחו ובכל זאת לא פגעו עצבים שבו ולא הפכו אותה למשותקת, הם נס עצום.
דמיינו לכם...
את אותה אישה, מגדלת את התינוקת שלה, מחבקת אותה, מנשקת, מאכילה, תוך כדי סבל וכאב פיזי ונפשי עצום.
היא יודעת שהיא חולה בסרטן גרורתי. אין לו תרופה. רק הארכת זמן.
אין לה שיער, אין לה שדיים, היא מקיאה, היא צריכה להיות פעמיים בשבוע עם צינור אינפוזיה שורף עד מוות תקוע לה בווריד,
ובאותה היד אחרי זה להחזיק את ביתה הקטנה.
היא אוהבת את בעלה, היא חושבת שהוא מדהים, אבל היא יודעת שהיא צריכה להכין אותו לזה שיבא היום והם יפרדו.
יפרדו, כי המוות יפריד בינהם.
היא מנשקת את בעלה, היא אומרת לו שהוא מדהים, היא מודה לו שגם ברגעים הכי קשים הוא עמד לצידה. היא נפרדת ממנו.
דמיינו לכם...
את אותה אישה משחקת עם הבת הקטנה שלה, שכבר הספיקה לעבור 3 וחצי שמנות החיים שלה, ולתת לה איכשהו כלים להתמודד בעתיד הקרוב מאוד עם זה שאמא כבר לא תהיה איתה.
לביתה הגדולה היא אומרת רק את שלושת המילים שכל אם אומרת לביתה: אני אוהבת אותך. אבל בניגוד לשאר, אלו הן הפעמים האחרונות בשבילה.
ועכשו תשייכו את הדימין הזה,לאמא שלי, אישה בת 36 עם שתי בנות: בנות 17 ו 3.5, שנפטרה לפני חודשיים מסרטן השד.

2 תגובות
איטריות לא כמו של אמא~
29/01/2014 21:50
יובל
היום לדעתי, זה היה היום הכי בכייני שהיה לי אני חושבת מאז שאמא שלי נפטרה.
אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל אפילו בשבעה לא הרגשתי צורך להתפרק ככה.
אבל היום זה קרה.
תמרי אחותי התחילה להתלונן כבר מהלילה, שכואב לה הראש והבטן, והיא הייתה ממש מסכנה, אז היא ישנה איתי במיטה.
בבוקר היא כמה עם בחילות וכאב ראש, כנראה וירוס, לא הולכים לגן.
נשארתי איתה בבית. היא ממש לא הרגישה טוב, מסכנה שלי, אז ניסינו לאכול קצת, לשחק משהו.
בערך ב11 בבוקר זה התחיל, תמרי ניגשה אלי ואמרה לי בתוקף:"אני רוצה את אמא!, אני מתגעגעת אליה"
אז ניסיתי להרגיע, להגיד שאמא שומרת עלינו מהשמים...אבל זה לא נפסק, היא בכתה ובכתה..."אמא, אמא, כואב לי הראש, אני רוצה נשיקה.."
באיזשהו שלב, פשוט לא עמדתי בזה, התקשרתי לאורי ואמרתי לו שיבא מהר הביתה, שאני לא יכולה יותר ככה,
הוא בא, באמצע העבודה. לא משנה. כל כך הערכתי אותו באותם רגעים, תמרי ישבה על המיטה שלי וצוחה עם כל נהר הירדן בעיינים.
אורי חיבק אותי קודם כל, כאילו הוא הבין הכל, גם בלי שאני אספר לו, ואז הוא ניגש אל תמרי ,הביא לה כס מים ואמר:"תמרי מאמי שלי, הנה אבא בא בשבילך, להיות איתך..."
אז הוא חיבק אותה והיא קצת נרגעה. ואז שוב, בארוחת צהוריים, אורי הכין משהו לאכול, ואז תמר שוב התחילה לצרוח:"אמא לא הייתה מביאה לי את זה ככה, אני רוצה כמו שאמא הייתה עושה לי, אתם לא עושים כמו אמא"
בסוף אורי התיישב מול תמר, ואמר לה במילים הכי עדינות, רכות וכואבות ששמעתי:"תמריל'ה, אני גם נורא נורא מתגעגע לאמא, אבל לא כל פעם שאת רוצה משהו את יכולה לצעוק שאת רוצה את אמא וככה תקבלי, לא אהובה, את צריכה לבקש את מה שאת רוצה בלי בכי, בצורה יפה, וכשאת מתגעגעת ממש לאמא, את יכולה לבא אלי, ונסתכל ביחד בתמונות שלה ונדבר, טוב יפה שלי?" תמרי הסתכלה עליו ממרומי הכסא במטבח, ואמרה:"טוב אבא, הנה אני לא צועקת יותר, ואני מוכנה לאכול איטריות לא כמו של אמא"
ואני, כשצפיתי בכל זה מהצד, לא באמת מהצד, אלא הפוך מהאמצע, מלב ליבו של הכאב.
ופשוט התחלתי לבכות גם, נהרות של דמעות יצאו לי, זה כ"כ פתח לי את הגעגוע של עצמי לאמא, ותמרי הקטנטנה רק בת 3וחצי, ככה גרמה לי פשוט לבכות.
אומנם לא בקולניות, כמו של ילדה בת 3וחצי.
אבל בכיתי, הייתי באמת על סף התפוצצות בימים האחרונים והנה זה קרה, 
אחרי שתמר סוף, סוף נרדמה,
ניגשתי לאורי ואמרתי לו סוף כל סוף את מה שחשבתי שאסור לי להגיד:"אורי...אני גם מתגעגעת לאמא"
אז הוא אמר לי:"אני חיכיתי שתבואי אלי בעצמך, ידעתי שתבואי, לא ניגשתי בעצמי כי ידעתי שאת תתפוצצי  עלי" (כן, כעסתי עליו ורבתי איתו הרבה בזמן האחרון)
הוא חיבק אותי ובכינו ביחד איזה שעה.
ושיתפנו סוף סוף אחד את השני ברגשות, אחרי הכל, הוצאתי את המילים: אמא, כואב לי, קשה לי, אני מתגעגעת
הסערה לא ממש נגמרה עד עכשו, לפחות קצת דעכה.

1 תגובות
סתם כועסת.
26/01/2014 00:48
יובל
אמא, בעל, כאב, אהבה, כעס
כן, היום היום הראשון מזה 5 שנים שכעסתי עליך.
כן, כן עליך.
אמא.
לא על המחלה הארורה,
לא על התרופות ההרסניות,
לא על הניתוחים,
לא על הבתי חולים,
לא על הרופאים,
רק עלייך.
ואולי גם על עצמי.

במשך 5 שנים לא היה לי כעס.
ואם היה, אז לא היה לי מה לכעוס אותו.
את עשית כל מה שרצינו,
עשית יותר ממה שיכולת.
אבל אני כועסת כי אני מתוסכלת.
אני כועסת עלייך שהלכת, 
למרות שאני יודעת שזה הדבר האחרון שרצית.
השארת אותי לבד במערכה,
לא ממש לבד,עם אורי ותמרי.
מה חשבת לעצמך?!,
שאני מסוגלת לחיות ככה בלעדייך?
אני כועסת עלייך שאת לא תיהי ביום הולדת של תמר.
היא מעכשו דואגת מזה שלא תבואי למסיבה שלה.
ואני דואגת מזה שאין לי לעזזאל את מי לשתף.
יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך,
אבל לספר בלי שאת עונה,
זה קצת עצוב.

לפני כמה ימים,
מצאתי מתחת לכרית של אורי פיסת נייר מקופלת ל4. משהו עצר בעדי מלזרוק אותה ישר לפח, משהו כמו אמר לי:"בטוח זה משהו חשוב".
פתחתי את הקיפולים לאט לאט, וראיתי שזה מכתב שאמא שלי כתבה לאורי.
הרגשתי מובכת, מסמיקה, אבל בכל זאת קראתי. איך יכולתי שלא לקרא?
קראתי. 
היו שם מילים כ"כ יפות, שמעולם לא חשבתי שאפשר "לכתוב אהבה" בצורה כ"כ מדויקת.
אבל היה שם קטע, שבהתחלה הוציא אותי מדעתי, אחר כך הביא אותי לכעוס יומיים שלמים,
אבל בסופו של דבר לא היה בקטע הזה אלא הדבר הכי אמיתי, אוהב ויפה שקראתי.
וכך היה רשום:
"אורי שלי, אהבה שלי. אני לא מסוגלת לדמיין שאתה תקרא את זה רק כשאני כבר לא אהיה פה. 
בגלל שאני כל כך בוטחת באהבה שלנו, אני בטוחה שיהיה לך קשה לשמוע את הדברים האלו, אבל אני חיבת להגיד לך אותם, ולבקש ממך בכל לשון של בקשה לפחות לנסות, מתי שתוכל, תמצא לך אהבה אחרת, אני לא אומרת חדשה בכונה כי אז זה שם את מה שיהיה ביננו תחת הכותרת "ישנה"
ואת זה ברור לי שלא תרצה, אבל אחרת, נוספת, תבטיח לי שתמצא מישהי. אישה. שתאהבו אחד את השניה. שלא תשאר לבד, כי לא מגיע לך!, אני כבר עכשו יודעת, שזה לא יהיה פשוט, כי אתה לא רק תחפש אישה, אלא גם אמא לתמרי וליובלי. 
כאן אני יכולה להגיד לך, שאמא כבר לא תהיה להן, אבל "כמו", "סוג של" , יכולה להיות. והיא תהיה. אני בטוחה.
אז תבטיח לי בעל אהוב שלי, שלא תתן לעצמך לישון באלכסון הרבה זמן, וכמובן שלא תתן למישהי לפספס זוגיות איתך, כי מנסיון, 
זה היה מושלם..."

4 תגובות
היי!, אף אחד לא מאמין!
18/01/2014 23:08
יובל
שמחה, כאב, אהבה, אמא, אנשים, טבע
לא האמנתי שאני הגעתי למצב הזה, ולרגשות האלו. אבל הנה אני כאן.
מי היה מאמין?!
היום פשוט הרגשתי שמחה.
תחושה כזאת שעוברת לך בגוף.
הרבה זמן לא הרגשתי אותה.
הייתי עסוקה מדי בדברים ה"גדולים" של החיים.
והפסקתי להסתכל על העולם.
על הדברים "הקטנים" והמדהימים.
יצאתי לטיול ספונטני.
פשוט קמתי ב5 בבוקר, הצצתי מהחלון,
ארזתי תיק.
ופשוט יצאתי באוטובוס הראשון.
לטבע.
לנחלים, להרים, לצימחיה.
לאכול טונה מקופסת שימורים.
לשתות מים.
להיות מאושרת, סתם כי אני הולכת לי לבד בטבע של ארצנו.
בצפון.
הרגשתי שסוף סוף חוזר אלי קצת החמצן.
כאילו הייתי באיזה חוסר לא נורמאלי ועכשו אני מפצה עליו.
לנסוע באוטובוסים, בטרמפים, זמן לחשוב באמת, לא להיות מקובעת למה שאנשים מצפים ממני לחשוב עליו.

חזרתי הביתה.
התאכזבתי מאוד.
כולם לא הבינו מאיפה השמחה הזאת "נחתה" עלי.
מה עשיתי שם בטבע המסכן והקר הזה?!
אמא שלך נפטרה לפני חודש וחצי!
למה את שמחה?!
ככה שכחת אותה?!
אנשים..
הקולות שלכם הצליחו לבלבל אותי.
גרמו לי לחשוב שנית,
אם האושר שחויתי היה חוקי בכלל?

אמא,
את הרי יודעת שלא שכחתי אותך , נכון?!
איך אפשר בכלל?!
אבל הנה הגעתי,
סוף כל סוף להרגיש, להגיע, לגעת,
להאמין, שיש לאן להמשיך.
ואני בטוחה שאת מבינה אותי.
ושמחה בשבילי.

אבל אני באמת הגעתי, וזה נורא עצוב לי, שאף אחד לא מאמין....

3 תגובות
סרטוןבועז מעודה ומרינה מקסימילאין בלומין- מי ...
איזה כייף לי.
16/01/2014 18:03
יובל
אבל, סרטן, עצבות, אהבה, אחותי, אמא
ללכת אל, ללכת מ... 
ללכת כי כולם הולכים 
מה זה בעצם משנה 
ממה בעצם הם בורחים
(יונתן גפן)

קמה בבוקר.
פוקחת עיניים.
אין לי מושג, למה בעצם בכלל קמתי.
אבל זו רק המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש.
לאחר מכן, אני מתהפכת לצד השני.
ושוקלת ברצינות את האפשרות להשאר היום בבית.
אבל האייפון מצלצל.
לא עונה.
זו המורה.
רוצה לדעת, מה שלומי.
אין לי כח לענות.
עוד צלצול.
עוד סמס.
חברים טובים.
זו אני שלא משקיעה בחברויות.
זה לא בסדר.
ובעולם יש רק אחת, שבשבילה אני מוכנה לקום גם ביום הזה.
תמר.
כי אין משהו שיכול להביא לי יותר מרץ, ממנה כשהיא קופצת עלי במיטה וצועקת שהיא רוצה שקשוקה.
אנשים לא מבינים, לא קולטים, אפילו מבוהלים.
לא יודעים איך זה שאני לפעמים שמחה בתוך העצב.
בתוך האובדן.
אבל הנכון בעייני הוא,
שזה העצב שנכנס לי לפעמים לשמחה.
וממש לא ההפך.
ונכון, אנשים, אני בשנת אבל.
אני לא שכחתי, רוב הסיכויים שגם לא אשכח.
אז תנו לי לדאוג לרגשות של עצמי.
ותפנו מקום לשלכם.
והכי חשוב, תבררו לאן אתם הולכים.


1 תגובות
נזכרת באושר
14/01/2014 16:46
יובל
אמא, אחותי, יומולדת, שמחה, כאב
לפני חצי שנה חגגנו יומולדת לתמרי.
יומולדת 3.
כזה מספר קטן...
ממש אפסי לעומת החיים הארוכים שכל אחד מייחל לעצמו.
אבל בשבילה.
3 השנים האלו,
הן הזמן הארוך ביותר שהיה לה כדי להכיר את אמא.
3 וחצי שנים של אושר.
וכאב.
ושמחה.
ועצבות.
מרוב מחשבה על זה,
הראש שלי מסתחררת.
לי היו 17 שנים שלמות,
האם ניצלתי אותן מספיק?!
אם הייתי יודעת שתלכי אמא, 
כנראה שהייתי יותר.
יותר.
ויותר.
ואת אמא,
באת לעולם ל36 שנים של יופי.
של אהבה.
אני מודה לאלוקים יום יום, על מה שהיית.
על מה שאת עדין.
אז אמא...
שימי עלינו עין מלמעלה.
ואני ואורי משתדלים לעשות מה שאפשר בשביל תמרי.
מעבר למה שאפשר..
הכל.
~נ"ב- פעם ראשונה אני מצרפת תמונה אמיתית שצילמתי..תמרי ואמא..~
2 תגובות
תמרי~~אהובת חיי
06/01/2014 22:10
יובל
אחות, אמא, כאב, לתת, האהבה
תמריק מאמי.
מה את רוצה ילדה שלי?
את מדברת ממש כמו ילדה גדולה...
לא כמו
את ילדה גדולה.
את בוגרת.
חכמה.
את אוצר.
את השימחה בחיים.
בלעדייך אני כלום,
את האור שעובר גם דרך הסדק הכי צר בעולם.

אהובת חיי
אני רוצה להעניק לך הכל
כל מה שאמא הייתה נותנת לך
אבל זה לא אפשרי
אז אני אתן לך
את כל מה
 שיובל 
מסוגלת לתת.

5 תגובות
להתעסק באתמול היום, מונע ממנו לחדור לך למחר...
05/01/2014 23:03
יובל
אמא, עבר, אובדן, כאב, סרטן
"כל פצע שהגליד ושוב נפתח 
היום צורב יותר 
הוא מתאחה ומתחדש מעצמו 
ושוב פורץ הכל ומתגבר 
כבר לא נשבר והופך למשבר 
והכל עובר." 
קיבלתי על עצמי,
מין חוק מגמתי כזה,
לא בכתב,
שאני כותבת דווקא על עכשיו,
על היום,
על ההתמודדות שאחרי,
על ההמשך,
לא על העבר,
היום.
אחרי שהסתכלתי בתמונות שלי באייפון,
עם אמא ותמרי,
דווקא עלה בי צורך עז להיזכר.
במה שעברתי 
שהיום הוא כבר
"אז"
עבר.
  
אז בשביל לא להציף,
בעיקר את עצמי,
בתחושות ששייכות ל"אז".
וממילא הן שייכות לעבר,
אז מה הטעם בדכאון של היום,
על דברים שקשורים ב"אז" הזה?
אני כותבת בקצרה.

אמא.
חלית לפני 4וחצי שנים.
הייתי אז בת 12וחצי.
ילדה קטנה ותמימה.
ילדה של אמא.
באותו היום אני זוכרת שקראת לי לצאת איתך לבית קפה.
כזאת היית.
אם כבר לספר על מחלה,
אז בבית קפה.
אמרת לי שזה סרטן.
לא שיקרת.
לא היכחשת.
רק אמרת את האמת בביטחון הכי נועז שיכול להיות.
אמרת לי:
יש לי סרטן "רק" בחזה.
האמנתי לרק הזה.
עד שהגיע גם ה"רק"
ברחם,
בעמוד שדרה,
בגולגולת.

שאחרי שנה כבר
 שהיית חולה,
נולדה תמרי,
איזה אושר,
ידעת לאיזו מציאות את מביאה עוד ילדה,
ובכל זאת הבאת אותה.
אני כ"כ גאה בך.

אחרי זה התחילו לך כאבי גב איומים.
לקח זמן עד שסיפרת לי שהסרטן "פרץ" לך גם לעמוד שידרה.
כשכאב לך ממש,
היו יורדות לך דמעות.
אבל ראיתי שאלו לא דמעות של הרס נפשי,
אלו שמעות של כאב פיזי עצום.
אבל בעייניים שלך
עדין נשארה אותה אהבה ותקוה,
ועד היום הם איתי.

לאט לאט,
לימדנו את תמרי,
ללטף לאמא איפה שכואב.
ושאמא ישנה הרבה,
והרבה בטיפולים.
כי אמא חולה.
כי לאמא יש סרטן.
שלאמא פעם היו תלתלים שחורים ויפים עד הישבן.
והיום אין לה.
בגלל הטיפול.
ושיום אחד יצמח לה השיער שוב.

וואו.
יצא יותר ארוך ממה שרציתי.
ככה זה.
כשרוצים לקצר.
מאריכים פי 3.
לא חייבים לקרא.
אבל אני מודה לכל אחת ואחד שקורא,
אשמח גם אם תגיבו.



3 תגובות
ממשיכים...
05/01/2014 00:15
יובל
אמא, אבא, אחותי, כאב, המשך, אהבה
זה תוקף אותך ברגעים נתונים מסויימים.

בבית
כשאת שוטפת כלים,
מעיפה לפתע מבט על הכיור,
שתמיד התעקשת שיהיה נקי.

בסלון הרחב,
שהפסנתר החום של "ימאהה" נותר בו בודד,
בלי האצבעות היפות שלך שיתרוצצו עליו,
וישמיעו את הצלילים הכי מפורסמים והכי מוכרים,
הכי כואבים,
הכי שמחים,
הכי שלך.
אורי הבטיח שהוא ינגן,
אני גם,
בינתיים רק תמרי מיישמת.
וטוב שכך.

ברכב,
בכביש אילון דרום.
כן, מאמי שלי,
כבר הוצאתי רישיון,
עברתי טסט ראשון,
לא זכיתי שתסעי איתי באוטו שלנו.
ברדיו מדברים על הכל,
ואני נוהגת,
אסור לי לאבד שליטה.
העצב הזה,
הגעגוע,
אבל בלי הרדיו,
ישמעו רק קולות הנשימות שלי, 
ושל אורי,
ואת זה אני הכי לא רוצה בעולם,
כי אין דבר שיעציב אותי יותר,
ומלא לשמוע את הנשימות הכבדות 
שלך.

בבית-ספר,
באמצע שיעור מתמטיקה,
בעיה בהסתברות,
השאלה היא בעצם,
מה ההסתברות שיצא ילד עם עיניים כחולות אם:
אבא שלו..
ואמא שלו...
ולי אין אותך אמא.
ואף אחד לא יבין,
למה פתאום,
ההסתברות,
מעלה לי דמעות צורבות בעיינים.

בגן שעשועים,
עם תמרי,
כשכל האמהות יושבות ומחכות לילדים שלהן,
שיגמרו לשחק.
וכשהילדים צועקים "אמאא..."
הלב שלי נקרע...
אני רוצה גם,
לצעוק.
אבל אני יודעת,
שיש מישהי שלא רק רוצה,
היא גם צועקת,
תמרוש שלי.
צועקת לי: "יובל"
ואני הכי מאושרת בעולם.
והכי כואבת בעולם.
היא מבקשת שאני ארים אותה לנדנדה השחורה,
כמו שאמא הייתה עושה.

כ"כ קצת זמן עבר, 
וכ"כ הרבה למדתי בו.
דברים שהייתי מעדיפה לא ללמוד לפני גיל 90 או 100.
אבל הנה,
הם נכנסו אלי.
חילחלו בי.
אילצו אותי.
ואני?
הינני כאן,
לעשות כל מה שצריך.












2 תגובות
« הקודם 1 2 הבא »
קבלת עדכונים
רוצים לקבל הודעה במייל בכל פעם שהבלוג שלי מתעדכן ?

עדכוני RSS
חיפוש
ארכיון